איים בסערה   תערוכת גמר באמנות, תשפ״ד

"ציירו  בעט ציור שהוא קרוב ללבכם ושקשה לכם לחשוף לעולם על כף ידכם.  סגרו את היד מהר לכדי אגרוף. עכשיו חשבו על הציור ונסו לחשוב האם יש בכם את היכולת לפתוח את היד ולחשוף אותו".  

תהליך החשיפה הולך יד ביד עם תהליך היצירה. במהלך השנה המורכבת הזו, התלמידים חקרו את המניעים שלהם לעשיית מעשה אמנות. מלאכה לא פשוטה למצוא מניע, בעת מציאות של מלחמה. תערוכת הגמר משקפת את אותם תהליכים רגשיים וחוויתים של בני נוער שמחפשים מניע- מניע ליצירה, מניע לחיים ומניע לעתיד. 

אמנות היא מנוע גדול שלאורך ההיסטוריה עזר לקהילות ולעמים לשקף את תהליכים שבני אדם עוברים במהלך חייהם, וגם לדמיין מציאות לא מושגת. 

תערוכת הגמר היא הזדמנות לקבל הצצה מרתקת למה שמתחולל ברוחם ובמחשבותיהם של בניי נוער בישראל ב2024, ולתהות גם על עצמנו כחברה. ולייחל שאמנות תמשיך לייצר איים של שפיות גם ברגעים של סערה. 

בהנחיית: רעות אסימיני

נטישה | זיו מישלי

התערוכה שלי עוסקת בחרדת נטישה ופגיעה עצמית. בחרתי בדימוי של החור כהדהוד לחור שאדם משאיר בך בהיעלמותו. למרות שלא מדובר בחור מוחשי עדיין אפשר למלא אותו, לרוב בעזרת אמצעים שמזיקים לעצמך. הדרך לתקן את החור היא לא למלא אותו בדברים אחרים, כי החור אף פעם לא באמת מתמלא. צריך לקבל את העובדה שבן אדם השאיר בך חור ולהכיר בו, והוא יחלים בסופו של דבר, למרות שאינו הולך להיסגר לחלוטין. כל הדברים המנסים למלא את החור רק מכסים את הפנים של הבן אדם שעזב ואת הזיכרון ממנו, והדברים היחידים שיישארו ממנו בסוף הם ההתמכרויות שבאו אחריו. 

Family Ties | מוריה סאץ 

העבודה שלי עוסקת בקשרי משפחה. כמעט וכל אדם לפחות פעם אחת בחיים שלו נשאל "למי אתה דומה יותר, לאבא או לאמא?".

כששאלו אותי, תמיד נהגתי לומר שאני מיקס של כל המשפחה שלי מתוך ההרגשה שלקחתי מכל אחד משהו אחד שהפך אותי להיות האדם שאני. לכל אדם תכונות טובות ופחות טובות, בתור מתבגרת זה תמיד הפחיד אותי המחשבה שלקחתי רק את הדברים הרעים. העבודה הזאת בשבילי מראה את השינוי המחשבתי והקבלה שלי עם עצמי. 


הבחירה בהתנסות עם מדיומים שונים נעשתה מהרצון לחקור יותר לעומק את השילוב בין התלת מימד לדו מימד ולהראות מגוון של חומרים שונים כדי להמחיש שהאדם הוא כמו פאזל שמורכב מחלקים בגדלים וצבעים שונים שבסוף מתלכדים לאישיות אחת. בעזרת המדיומים ניסיתי להעביר בכל איבר את התכונה, רגש או תפיסה מסוימת שירשתי מאותו אדם- דיוקן. 

הכל יכול להרוג בן אדם, אפילו אוכל | סשה פליקוב

התערוכה שלי עוסקת  בנושא הגרגרנות ואי יכולת לשבוע. בחרתי להתמקד בציור אחד גדול ממימדים.

בציור אפשר לראות חדר מלא בחפצים שונים: כלי נגינה, ספרים, תכשיטים ובגדים, באמצע החדר עומד שולחן גדול שחלקו מואר באלומת אור מהחלון. על השולחן ניתן לראות פירות ים שונים, בשר, ופירות עץ, השולחן עשיר באוכל, אך חלק מהאוכל הזה כבר מתחיל להירקב. בראש השולחן יושבת דמות בבגדים עשירים עם כיסוי פנים, שאוכלת תפוחים אדומים המזכירים פרי האסור.

הציור הוא דימוי למה שקורא בראשו של האדם שלא יכול לשבוע. למרות כל העושר, אין תחושה של שמחה בציור, כל החפצים נשארו שכוחים והדמות נמצאת בחדר לבד. 

דרך היצירה רציתי להעביר את התחושות שלי, אני בן אדם שתמיד רוצה להשתפר, שמתעניין בקלות בחדש, תמיד רוצה לטעום הכל, לדעת הכל ולקבל הכל, גם אם זה לא באמת יעזור לי בחיים. אנשים נוטים לשנוא את עצמם על האי ידע שלהם, לגבי עתידם או יכולתם, מפחדים לזוז ולהתקדם ומאשימים את עצמם על זה שהם לא מספיק טובים. אבל לרוב, אנשים שוכחים את הצד השני, על ההתמכרות לחוויות חדשות והצלחות.

ארמון הזיכרון | גבריאל קיטרו

התערוכה שלי היא סגירת מעגל. 

סגירת מעגל עם  אנשים שהיו בחיים שלי, איך שאני רואה אותם מנקודת המבט שלי ואיך הם השפיעו עליי. יצרתי יצורים פיסוליים ולכל אחד מהם מחובר סיפור אישי שרמזתי עליו בעיצוב ובצבעים, הפסלים הם אבסטרקטים ורחוקים בצורה שבה רק אני אוכל להבין מי הם ומה הסיפור שעומד מאחורי כל דמות. לדוגמה, אחד מהפסלים הוא גוש של עיניים, מישהו שהרגשתי שתמיד צופה ושופט כל דבר שעשיתי, ובפסל הצגתי העיניים שהרגשתי שרודפות אותי. 

אמניות שנתנו לי השראה הן טרייסי אמין, ביאנקה אשל-גרשוני ולואיז בורז׳ואה.  הן סיפרו על עצמן דרך יצירות ופסלים שהמשמעות שלהם לא ברורה באופן ישיר, בדומה לתערוכה שלי. הן היוו עבורי השראה רבה.

"פחד הוא כוח על, הוא יכול להפוך אותך למהיר יותר, 

חכם יותר, וחזק יותר" דוקטור הו | ענבר מעוז

בחרתי להתמודד עם הפחדים שלי. מאז ומתמיד פחדתי מהמון דברים בחיי בין אם זה פחדים קלסיים כמו חושך או חרקים, לבין אם זה פחדים פחות מוכרים כמו חורים ומרקמים. 


הבחירה שלי בקנבסים קטנים הפכה להיות הדרך להביע את הקטנת הפחדים שלי ואת הרצון להפוך אותם לפחות משמעותיים בחיי היום יום שלי .

חלק מהציורים החלטתי לצייר בצורה ריאליסטית כדי להעביר את הפחד הפשוט ובחלקם הבעתי את הרגש שלי בצורה יותר  אקספרסיוניסטית מאחרים. כל פחד קיבל את דרך הציור המביעה אותו ואת ההשפעה שלו על חיי בצורה הטובה ביותר.

משדים לחברים | מעיין צ'ובוטרו

הדמות הזו היא אני. זאת שנמצאת בכל אחת מעבודותיי, שרודפת לי את הראש. מאז כיתה ז' התחלתי לצייר אותה. הדמויות שנמצאות מסביבי בציורים פעם היו השדים שנמצאים לי בראש (שהחשבתי אותם כשדים גם בחיים האמיתיים), היום הם כבר לא שדים מבחינתי, הם חברים. כמו שכנראה כולם יודעים, גם חברים לפעמים יכולים לפגוע, כמו השדים שבראש שלי. הם כבר לא כאלה משמעותיים אבל הם עדיין קיימים. 


אחת העבודות שיצרתי, זאת שהכי חשובה לי בתהליך, היא זו בה רואים את יום ההולדת ה 18 שלי.  זה היה יום מאוד משמעותי בשבילי, הוא גרם לי להבין כמה שאני לא לבד ושבאמת יש לי חברים. זה היה היום הולדת הכי טוב שאי פעם חגגתי בלי ספק ורציתי להנציח אותו בציור שבסוף הפך לאהוב עליי בכל התערוכה שלי. בציור אפשר לראות העתק כמעט מדויק של העוגה שאמא שלי הכינה לי במיוחד ליום הזה, את הסלון בבית שלי ואת החברים שהיו איתי שם (שפעם היו שדים). 

העדשה שלי | עדן איסקוב

התערוכה שלי עוסקת בחווית הראייה שלי. 

יש לי בעיניים בעיה רפואית של היפרדות רשתית בשתי עיניים. העבודות עוסקות  באיך נראה העולם שלי דרך העיניים שלי, ובמסע השיקום לאחר הניתוחים שעברתי. 


הפרויקט משלב בין חוויה אישית-רפואית לבין ביטוי אמנותי, במטרה להראות לעולם דרך האומנות שלי את הדרך שבה אנשים במצב כמו שלי רואים ולתת את נקודת המבט שלי בתוך כל הסיטואציה הזו.

בחרתי להתעסק דווקא בנושא הזה מכיוון שזה נושא שמאוד בוער אצלי ומאוד דומיננטי בחיים שלי, בייחוד לאור העובדה שאני מרכיבה משקפיים כמעט כל החיים שלי, העיניים תמיד היו בעייתיות.

סתם בצחוק | אריאל מחלב

״שכחתי כמה להרגיש זה כואב״ - יוני בלוך 


הנושא הוא הומור, המטרה היא לא לצחוק.

עבודתי באמנות עוסקת סביב הנושא הומור כמגננה, לא מעט פעמים בחיינו אנו משתמשים בהומור כדי לשבור את הקרח, להפיג מתחים, להתעודד בסיטואציות עצובות, לשפר סיטואציות מביכות, כדי ליצור אווירה חיובית ועוד. ההומור משמש אותי על בסיס יום יומי.


בחרתי לעסוק בנושא ההומור כי הוא נושא מאוד קרוב אליי, אך במקרים מסוימים אני משתמשת בו כדי להתגונן, כשאני צוחקת אני יכולה להסוות רגשות אחרים, כמו עצב או כעס. בעצם זו מן "מסיכה" שאני מניחה על הפרצוף כשאני רוצה להחביא את התחושות בפני האחרים ולפעמים גם בפני עצמי.

אני אוהבת להתעסק בהומור אבל אף פעם לא יוצא לי להתעסק עם מה שהוא מסתיר.

ללא כותרת | ניב פנסטר 

בשנת מלחמה ואחרי הקורונה בזמן שלאנשים היה המון רעיונות ומסרים להגיד הרגשתי שלזייף רגש זה הדבר הכי גרוע שיכולתי לעשות. השלמתי עם העובדה שאני מגיש עבודה ריקה מרגש. 

העבודה שלי מציגה את עצמה, ההודעה מציגה את מה שהיה לי להגיד ואין לי מה להוסיף.

Wonder World | ריי מזרסקי

עתיד העולם והאנושות כולה זה נושא שעניין אותי במשך הרבה זמן. לכל אחד יש חזון שונה לאיך יראה העתיד, בין אם זה יהיה שונה בצורה חיובית, שלילית, או שלא שונה בכלל. 

כמו לכולם, גם לי יש חזון מסוים המבוסס על משפטו הידוע של אלברט איינשטיין: "אני לא יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם ה–III, אבל מלחמת העולם ה–IV תהיה עם אבנים ומקלות״ משפט זה רומז על כך שהתפתחות האנושות והטכנולוגיה בה היא משתמשת תוביל לסופה.


דרך המשפט הזה אני רציתי להציג בתערוכה את העולם לאחר קץ האנושות. בתהליך ניסיתי להראות כמה צדדים שונים של העתיד, שילוב בין אדם למכונה, שרידים של עולם ישן וסימנים להתחלות חדשות. בתערוכה יש סגנונות שונים, בהתחלה ציירתי בסגנון אבסורדי המתאר את האופי האגרסיבי של אותו עולם בזכות צבעים בוהקים וצורות יותר אבסטרקטיות אך ככל שהמשכתי כך פניתי אל סגנון יותר מציאותי וסימבולי.

מרחב של כאב, חרדה ושיתוף | נויה אררה

העבודות שלי עוסקות בתחושות שאני חווה מאז ה 7.10. 

מתחילת המלחמה אני מרגישה שאני לכודה בתוך מבוך של מחשבות ורגשות. את כל התהליך שעברתי ואני עדיין עוברת, קיבצתי אל תוך התערבויות בחלל שמהוות הצצה לעולם הפנימי שלי.


אני מרגישה שהעבודה שלי לא תממש את עצמה אם אין צופים. היא דורשת התערבות של הקהל ושיתוף פעולה. אני יודעת שאני לא היחידה שחווה תחושות אלו לכן מרגישה יותר בנוח להיות שקופה אל מול הצופה, ולקיים איתו/ה דיאלוג. 

רעשים של מלחמה  | ליה שרון

העבודה שלי עוסקת במחשבות והתחושות שלי בשנה האחרונה בתור בת 17 במלחמה. העבודות שלי עוסקות בפחד, מלחמה עייפות והדרך שאני חווה אותם. 

ואני רק רציתי לצייר  | זוהר מסטנברוק 

-----

Fake  | מעיין צבי

העבודת גמר שלי היא סדרה של שלושה עבודות על קנבס, אשר כל אחת מהן מתארת מחשבה אחרת שלי ואת הכאב שמגיע איתה. החלטתי שאני רוצה כי האספקטים החזותיים ביצירה שלי בכל אחת מהעבודות תגיע ממקור של כעס וכאב. הבחירה הזאת נבעה מהרצון שלי לאפשר לעצמי לכעוס ולכאוב על דברים שלא אפשרתי לעצמי לכאוב עליהם בעבר מתוך האמונה שלא מגיע לי. שאני לא בן אדם מספיק טוב כדי שתהיה לי את הזכות להרגיש רגשות קשים ואף מוצדקים, שבדיעבד הייתה לי כל זכות לכאוב עליהם כבן אדם לפני הכל. לפני כבת, כחברה או אפילו תלמידה. תהליך העבודה שימש כמקום מפלט שלי ונתן לי מקום בטוח לבטא את המחשבות הכי חשוכות, כואבות וכנות שלי.


מבחינה אומנותית, לעולם לא החשבתי את הביצועים שלי מבחינה אמנותית כטובים, אלא אך ורק כסבירים מינוס. וממש לצייר, לדייק ולסרטט מביא אותי למקום בו אני רוצה לוותר, מתוך אמונה שאני לא אצליח ליצור משהו פחות ממושלם, לכן עדיף להימנע ממנו. החלטתי לשים את החששות שלי בצד בעבודת גמר שלי, ולהתרכז במסר, במחשבות ובמילים שאני רוצה להעביר כי הבנתי שזה מה שהכי חשוב לי לעבודה, ואם יש דרך בה אני רוצה שיזכרו אותי זה דרך הקשיים שעברתי ועל היכולת שלי לקחת אותם ולעשות מהם אומנות.


בהשראת הניגודיות הפנימית שלי בין להרגיש חסרת ערך ולא שווה לשאר בני "Fake "בחרתי לקרוא לסדרה זאת האדם כנגד הרצון להחלים, שמצריך ממני "להעמיד פנים" שאני מספיק טובה כדי לחוות אושר. "מזויף" מסמל את המלחמות הכוח הפנימיות שבי הנעות בין טוב לרע, נכון או לא נכון, כיצד מטשטש הגבול בין העמדת פנים לאמונה אמיתית והיכן הרצונות שלנו נמצאים על הספקטרום.

נטלי בירנברג

העבודה שלי עוסקת בסריגה 


בתחילת העבודה ידעתי שאני רוצה לסרוג משהו, בסוף החלטתי לסרוג פרחים גדולים כי הם יפים, אין שום משמעות מוסתרת מאחורי הפרויקט שלי. 

שמיכת תלאות  | מורן לילינשטרן

התערוכה שלי מתארת את תהליך ההחלמה לאחר טראומה שחוויתי בילדות. החומר המנחה של התערוכה הוא חוט ובד, עם שימוש בטכניקות של עיצוב טקסטיל, אמנות חזותית ועיצוב אופנה. 


תהליך ההחלמה שלי התחיל כאשר הבנתי בגיל 13 שמשהו לא בסדר איתי. לא ידעתי למה, אך עם הזמן הבנתי את השפעת הילדות שלי על מי שאני עכשיו. 


הטראומה עצמה לא כל כך מקבלת יצוג כלשהו, אלא התחושות שלי בהתבוננות עצמית בזמן התהליך. תחושות של כאב ואובדן, קבלה עצמית, בדידות ותקווה. המטרה שלי היא לייצג את המורכבות של התחושות במהלך ההחלמה, ולעשות זאת בכנות מלאה. בחרתי בחוטים  כמוטיב מרכזי וכחומר מחבר, שמחבר את כל התחושות לכדי תהליך אחד. 

Old Money | טוהר אברהם

העבודה שלי עוסקת בשאיפות שלי. 

לקחתי תיק קטן ועטפתי אותו מבחוץ בדולרים ובפנים הכנסתי את המוצרים שבלעדיהם אני לא יוצאת מהבית.

מאז שאני קטנה תמיד ראיתי איך אבא שלי לא יוצא מהבית בלי שהוא מתוקתק מכף רגל ועד ראש, איך יש לאסתטיקה חשיבות אם זה להגיע מכובד לבית כנסת או מרשים לעבודה. זה משהו שגדלתי עליו, אבל אף פעם לא יישמתי. ככל שהתבגרתי וגדלתי נחשפתי ללייף סטייל של Old money - שזה השיער המתוקתק והגולש, האחוזות המפוארות, הבגדים המרשימים או האקססוריז והתיקים היוקרתיים אלו דברים שמאפיינים אותי בחיי האישיים.