ZOOM עלינו תערוכת גמר באמנות, תשפ״ג
בתערוכה ״זום עלינו״ תלמידי כיתת אמנות י״ב ביקשו להתקרב.
להתקרב אל עצמי, המשפחתי, החברתי והסביבתי.
תהליך ההתקרבות נעשה דרך החומר, בין אם זה בציור, פיסול או וידיאו. התלמידים עברו תהליך בו היה עליהם לברר עם עצמם
במה הם רוצים להתמקד, מהן השאלות שמעניינות אותם וכיצד כל זה יכול להיות מתורגם לחומר.
תערוכת הסיום היא תוצר של התבוננות ממוקדת וגם הצפייה בה נדרשת להיות כזו.
על פני השטח נדמה שהעבודות עוסקות בנושאים טריוויאליים שמעניינים בני נוער, אך ראייה עמוקה וממוקדת תגלה דיוקן אמיץ ומרתק של נערים ונערות הבוחנים את זהותם, את שייכותם לחברה ולעולם, המתעדים תהליכי אבל, המביטים לעצמם ב"לבן של העיניים" ומתמודדים עם כשלונות והצלחה.
בהנחיית: רעות אסימיני
Manifestation | מיכל בן-עוזיה
צופה יקר.ה, \ צופים יקרים,
בסרט שמוצג כרגע על המסך אני מוותרת על הרצון להיות מובנת.
אחד מהצרכים הבסיסיים שלנו כבני אדם הוא הרצון להיות מובנים על ידי אחרים ועל ידי החברה.
את תחושת השייכות חוויתי לעתים נדירות במהלך חיי בין אם מבחירתי האישית או מחוסר ברירה. וכעת, אני מציגה מקטע קצר של היום-יום מתוך עיניי ואת העולם האחר שאותו אני דואגת לטפח ולהפיח בו חיים.
באופן אישי הקולנוע תמיד היה ולעולם יהיה משמעותי בחיי. תמיד קיימתי סוג של פלישה לטריטוריה הזאת, ושילבתי אותה בעבודות שלי. ותערוכת הגמר הביאה אותי לממש פרויקט קצת אחר שמאז ומתמיד רציתי ליצור; סרט סטופ-מושן. כיוצרת ההתעסקות המרכזית שלי היא דרך ציור והיה לי מאוד חשוב למרות השינוי במדיום, לשלב את זה בעבודת הגמר, וזאת הייתה החלטה שהובילה אותי לטכניקה של חיתוכי נייר.
עץ המשפחה שלי | נופר שגיא
התערוכה שלי עוסקת במשפחה שלי ובתפיסה של משפחה בעיניים שלי
בתערוכה מוצגים פסלים מחימר שנעשו ונצבעו בעבודת יד הנמצאים על לוח שחמט שציירתי .
בחרתי בחימר כי ממש אהבתי להתעסק בחומר הזה שנה שעברה בשיעור שהיה לנו, בנושא ובנושא של המשפחה בחרתי כי המשפחה שלי זה הדבר הכי חשוב לי בעולם. הם תמיד היו ותמיד יהיו בחיים שלי כשאני בחרתי להתמקד בהם זה היה מתוך מחשבה שזה הדבר שהוא משמעותי בחיי.
יחד עם זאת, לפעמים הייתי מרגישה קצת מחוץ למקום. כשהייתי הולכת לצד של אבא במשפחה הייתי מרגישה לא שייכת שלא רוצים אותי שם שמחכים שאני אלך כדי להמשיך לעשות את הדברים שהם עושים כשאני לא נמצאת. למשך הרבה זמן חשבתי שזה קורה כי אני לא נמצאת לידם הרבה כי אני גרה רחוק מהם. ועם המשפחה מצד אמא אני הייתי יותר קרובה אבל גם איתם לא הרגשתי שהם ממש רוצים אותי איתם. כשהייתי נפגשת איתם, בני הדודים שלי היו מדברים עם אחים שלי יותר ואני הייתי בעיקר מסתובבת, יושבת ומחכה לחזור הביתה. זאת גם הסיבה שבהצבה שמתי את עצמי בצד צופה בלוח כי זה מה שהרגשתי איתם לפעמים. שאני רק צופה בכל מה שקורה לא מתערבבת ולא מדברת יותר מידי רק צופה.
קום ולך לנינוה | דרו לזרוביץ'
תערוכת הגמר שלי עוסקת בסביבה, בעצמי, ובמערכות התמיכה שסביבנו. התערוכה היא שילוב של ציורים המבוססים על תמונות של חברים מחנוכה שחגגנו ביחד, תמונות שלי וציורים מופשטים שמתארים את המצב הרגשי, היצירתיות, ורמת המוטיבציה שלי במהלך תהליך העבודה.
כילד, לא הייתה לי מערכת תמיכה קבועה ויציבה. באופן כללי, חוסר מערכת תמיכה קבועה פוגעת בפיתוח של ילד, וגורמת בעיות נפשיות כמבוגר, ואני לא נפרד מהתופעה הזאת. הבעיות שנגרמו השפיעו, ועדיין משפיעות עליי, דרך כל ההתבגרות שלי. יש דברים שהייתי צריך לוותר עליהם, כמו טיולים שנתיים או גיבושים כיתיתיים, בגלל המגבלות שנוצרו.
בעיניי, יש משהו שמדהים אותי בקבוצת החברים שנוצרה סביבי. כבר שלוש שנים שאנחנו קרובים, אנחנו חוגגים חגים ביחד, מבלים ימים שלמים ביחד, ואני תמיד מרגיש בנוח ובמקום. כילד, זה דבר שלא חשבתי שיהיה אפשרי.
אוסף התמונות שאיתו התחלתי, משלושה ימים של חנוכה אותם בילינו ביחד השנה, היה אמור להוות את כלל העבודה, אך בזמן התהליך מצאתי את עצמי מתקשה או מתוסכל, ולא פעם הייתי צריך להוציא את הרגשות שלי על קנווס, גישה שהובילה ליצירה של כמה ציורים מופשטים. עם היצירות היותר מופשטות, לתערוכה התחילה להתגנב גם פרשנות על העצמי- אם אני מצלם כל חילזון שאני רואה ברחוב, למה לא לצייר אחת מהתמונות? אם יש לי תמונה ישנה ממראה מאובקת, שלי לבוש בבגדים שאולים של חברים אחרי הפעם הראשונה ששמתי אייליינר, ועדיין הצלחתי להיראות כמו בן, מרגיש כל כך נכון לתערוכה, למה לא להוסיף?
התערוכה היא אסופה של עבודות שעוסקות בכל התהליכים הללו, ובעיקר בחברים שלי. כאנשים, הם מדהימים ומעניינים וכל כך יפים, ורציתי להעביר את האופי והתחושות שלהם בתערוכה.
כולנו, במקום מסויים, יוצאי דופן, יוצאים מהקופסא, יוצאים מהמסגרת.
כשאלי אברהמי (אחד החברים שמצויר) התבקש להגיב על כותרת התערוכה, הוא אמר "באמת התקשתי הבוקר לקום". ואז הבנתי שהצלחתי.
יפים / ефим | נדב אלוני
התערוכה שלי סובבת סביב מותו של סבא שלי, חיים יפים גינזבורג.
על הדיקט מהמיטה של סבא שלי ציירתי בעפרונות, עטים, טושים וספריי צבע את השם שלו "יפים" ברוסית, את הפונט של האותיות עיצבתי בעצמי אחרי המון ניסוי וטעיה ולמידה של האותיות בשפה הרוסית.
בחרתי להקדיש את תערוכת הגמר שלי לסבא משום שהוא היווה דמות מרכזית ומיוחדת מאוד בחיים שלי. הוא גידל אותי מגיל אפס, תמיד דאג לי ותמיד עזר לי במה שהייתי צריך, תמיד כיוון לי את החשיבה ותמיד היה כל כך מסודר ומדויק.
בצעירותו, סבא היה ממקימי העיר באר שבע והיה אחראי על רשת האינסטלציה של העיר.
בחרתי ללכת בדרכו של סבי ובתוך מסגרות האותיות מצוירים ומשורטטים תוכניות אינסטלציה ועיטורים שהעתקתי מתוך כתבים שמצאתי של סבא (יומנים, פתקים, תוכניות ישנות וכדומה).
בחרתי לכתוב את השם של סבא בגדול ולהבליט אותו כדי להנציח את דמותו בדרך האמנותית שלי. סבא שלי היה אהוב מאוד במשפחה וכשנפטר הרגיש כאילו משהו חסר, לכן כשחשבתי במה יעסוק פרויקט הגמר שלי, המחשבה של ליצור מיורל (ציור קיר) עלתה מיד.
העבודה שלפניכם היא ההתנסות הראשונה שלי בציור במימדים אלו, ולכן החלטתי להמשיך את הפרויקט גם לאחר הלימודים וליצור מיורל חדש עם שמו של סבי על קיר בבאר שבע. זאת בכדי להעצים אפילו עוד יותר את הכוונה שלי להנציחו וללכת בזרם האמנות של הגרפיטי.
כלב ילד | איל דר
התערוכה "כלב ילד" עוסקת בכלבים ובילדות שלי.
הכלבים המוצגים בעבודות אינם מציאותיים, עוברים האנשה ומצויירים בצבעים וצורות שאינן טבעיות אצל כלבים. כל כלב מעביר רגש אחר מהשאר, מרוגע לעצבנות, מעייפות להפתעה ועוד.
הסיבה לקיום העבודות היא שתמיד אהבתי כלבים מאז שהייתי ילד קטן ותמיד רציתי כלב. לגדל כלב היה פנטזיה מאוד מרכזית אצלי מאז שהייתי בבית ספר יסודי אך עד היום לא מימשתי את החלום. הסיבות תמיד היו שונות, בהתחלה הייתי צעיר מדי ואחרי זה גרנו בבית קטן מדי, אחרי זה אימצנו חתול והסיבות ממשיכות. ככל שאני מתבגר החלום דועך ולגדל כלב הולך ונהיה פחות ופחות חשוב לי. משהו שתמיד היה עצוב לי זה חלומות שלא התגשמו, אז התערוכה היא תחליף לגידול כלב אמיתי ומתנה לעצמי הצעיר שלא זכה להגשים את חלומו לגדל כלב.
הסיבה שהכלבים כל כך צבעוניים, אנושיים ופנטזים היא כי ציירתי אותם דרך הדמיון של ילד קטן, אלו בעצם הכלבים שרציתי ושחלמתי שיהפכו לאמיתיים.
העבודות צוירו על קנבס עם צבע אקריליק, בחרתי את הטכניקה הזאת בגלל שתמיד הייתי רשם אז ידעתי שציור זה הכיוון, אבל לא רציתי לעשות רישומי עיפרון בשביל עבודת גמר שלי, רציתי משהו גדול וצבעוני וחמוד יותר, משהו פחות קשוח מרישום על נייר ואקריליק על קנבס היה הטכניקה שפגשה את התנאים האלו בשבילי.
הבלרינה של קרן | קרן אוליצקי
התערוכה שלי היא פסל של בלרינה, העשוי מחומרים שנמצאו במרחב העבודה, חומרים שמוחזרו.
הרעיון לתערוכה התחיל מרצון עז לבנות פסל גדול, שעשוי מחומרים ממוחזרים. יש לי חיבה גדולה לדברים יפים ועלה בי הרעיון לפסל בלרינה, הבלרינה היא רקדנית חיננית שרוקת למוסיקה בצורה יפיפייה ומדויקת, הבלרינה היא נראית לעין בתור דבר כל כך יפה וטהור, וזה יהיה כל כך מעניין להכין אחת מחומרים שרחוקים להיות יפים.
לאחר שהגעתי להחלטה שאני רוצה לבנות פסל הגיע הזמן לבצע,
התחלתי בבסיס והשלד והמשכתי ליצור את הפסל עצמו: הידיים, הרגליים, הבגד, הנעליים והשיער כמובן. הרגליים עשויות מחומר מילוי קופסאות, הנעליים מקרטון, הידיים גם הן עשויות מקרטון ועליהן קישוטים מבד וכפפות, הבגד עצמו ( שהוא החלק האהוב עליי בעבודה) עשוי מקלפי משחק וקולבים והדר האחרון, השיער, השיער של הבלרינה שלי עשוי מחולצות ישנות שאותן הפכתי לכיסוי ראש וגולגול מלא פפיונים.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל מי שעזרו, ותמכו ושהביאו אותי לרגע הזה- העבודה האחרונה שלי לשנת הלימודים האחרונה שלי.
אבא | תמר בלאס הזז
התערוכה שלי עוסקת בשנת האבל שלי, אבא שלי נפטר לפני כ-11 חודשים.
זה קרה במהלך החופש הגדול בשנה שעברה.
אבי נפטר מקריסת מערכות לאחר האבקות של 6 שנים קשות במחלת הסרטן. את תערוכת הגמר שלי בי"ב בחרתי להקדיש לו. עוד כשאבי היה נוכח בחיי הוא היווה עבורי דמות משמעותית, והוא לעד ישאר ככזה.
תחנה ראשונה בשנת האבל שלי הייתה עוד לפני הלוויה שחברים אמרו לי שאם אראה פרפר לבן - אדע שאבא שלי נמצא לידי, ואכן ראיתי פרפר לבן. סמל הפרפר הלבן הוא הרעיון הבסיסי שאיתו פתחתי את הכנת התערוכה.
התחנה השנייה בשנת האבל היא העלייה לקבר בסיום השבעה. כשעדיין אין מצבה ורק שלט קטן מסמל את המקום שבו נקבר אבי.
לאחר מכן, במהלך השנה מלווים אותי זכרונות, כמו הטיול לנחל אלכסנדר שהנצחתי ברישום פחם וחלומות בהקיץ - כמו הפעם בה חשבתי שראיתי את אבא יושב בתחנת האוטובוס, בדרכי חזרה מהעבודה.
בחרתי להוסיף להצבת הציורים, חפצים מפינת ההנצחה שיצרנו לו בבית - נר נשמה שאנחנו מדליקים לזכרו כל שבוע, תמונה של שנינו מהשנים האחרונות, זר פרחים ואת מגדל אייפל שהוא סמל לצרפת - שם חיה המשפחה של אבא שהקשר איתם מנציח את הקשר איתו.
התוודות | אסתר טסלר
התערוכה מציגה את כל מה שאני עשיתי במקום לצייר לעבודת הגמר שלי באמנות.
אחרי שעברו חודשיים מתחילת העבודה לבגרות והתקרב הסוף של חופש פסח,
במקום לצייר את הציור הראשון שלי לנושא הראשוני שבחרתי לתערוכה שלי, מצאתי את עצמי שוכבת במיטה. וחשבתי לעצמי מה אגיד למורה, למה לא עבדתי.
ואז עלתה בראשי המחשבה, למה שאני לא אצייר את הסיבות למה לא עבדתי?
התחלתי לרשום את מה שאני עושה כשאני נמנעת מלצייר. ברישום נתנתי דגש על החלקים אותם ראיתי העיקריים בכל ציור. שיחקתי עם עובי הקו והבהירות שלו; דאגתי להדגיש את הקו במקומות מרכזיים יותר בציור ולעשות אותו נקי וברור, בזמן שחלקים פחות חשובים לדעתי, כמו לדוגמא קירות או רצפה, השארתי בקווים חלשים ומרובים.
במקום להמציא תירוצים, הראתי בדיוק את מה שקורה באמת כשאני לא עבדתי על תערוכת הגמר.
תודה רבה למיכל בן עוזיה שעזרה לי בכל הפרויקט, לקרן אוליצקי וליאיר רון אליעזר, כמו כן לבני המשפחה שלי שהתנדבו לצלם אותי במצבים שבהם לא ציירתי בעבור דברים אחרים, וליעל גייזלר וקנין על העזרה בתלייה.
הנחש והנפש | יאיר רון אליעזר
בחרתי לעסוק בפרויקט במדוזה מהמיתולוגיה היוונית.
מדוזה הייתה כוהנת מקדש שעברה אונס עד ידי האל פוסידון. כעונש האלה שלה הפכה אותה למפלצת שהופכת אנשים לאבן.
אני בחרתי להתעסק בחלק של האונס (רק לשם הבהרה, לא עברתי אונס ואני לא מאחל לאף אחד/אחת לעבור דבר כזה נורא). בחרתי לקחת את האונס שלה ולהתבונן בו כמשבר.
על הרצפה ועל הקיר אפשר לראות צלחות שבורות חלקן עם ציורים של סמלים שמייצגים משברים נפשיים כמו: דיכאון, הפרעות אכילה ועוד. ואילו חלק אחר מצויר בו חלקים של נחש.
בנוסף, יש מסכה מגבס עם פה תפור שמייצגת את סתימת הפה שעוברים אנשים במקרי האונס.
הבגד עבורי מהווה היזדהות למדוזה בלבישתו, בגד בהגדרתו הוא שכבת בד המכסה את עורנו, אך עבורי הבגד הזה מסמל לבישת העור של המדוזה עצמה, כשם שעושים לחיה מתה. הדיכאון וההרס הפכו אותה לכדי בגד.
פטריק | לינוי שאול
התערוכה שלי עוסקת בחתול שלי פטריק שאימצנו אותו בגיל שלושה חודשים ונפטר מלפני כמעט שנתיים, בגיל שש וחצי.
הציור הראשון זה כאשר הפרצוף שלו גלוי ושהוא מסתכל על הצופה ואחר כך עם כל ציור הוא מסתובב עוד קצת אחורה עד שרואים רק את הגב שלו מה שמסמל את זה שהוא כבר לא פה.
פטריק היה בשבילי הכל.
החתול הראשון, כשמשעמם אפשר לשחק, תמיד היה בחברה שלי. מגיל קטן הייתה לי אהבה לחתולים אבל ברגע שאימצתי אותו זה הרגיש כמו בן משפחה. הוא הכניס הרבה צחוק לבית, שמחה ואנחנו דאגנו להחזיר לו את הכל כפול. הוא מת איתנו בבית לאחר שגילינו אצלו בהתראה מאוחרת מחלה בלב וידענו שיש לנו ממש קצת זמן איתו אך בפנים רציתי להאמין שיש לי עוד הרבה זמן איתו. הוא מת כשלושה שבועות לאחר גילוי המחלה.
הבחירה להקדיש תערוכה שלמה עבורו נחשבת כסגירת מעגל בשבילי .
אני חשבתי שבגלל שעברו כבר כמעט שנתיים יהיה לי פשוט לצייר אותו, אבל האמת שונה לגמרי.
התהליך לא היה קל, זה לא פשוט לצייר את העיניים של החיה שכבר לא איתך ולראות ציור סופי שמרגיש כל כך אמיתי ולדעת שאי אפשר ללטף אותו, כי זה רק ציור.
בסופו של דבר כשאני מסתכלת על התוצאה הסופית אני מרגישה שזה מילא אותי.
לוליטה לתום פטרובר | אלייה אביב
העבודה שלי עוסקת בכישלון, הצלחה וייאוש.
בחרתי לעסוק בנושאים אלו כיוון שהם מעסיקים אותי רוב חיי ובמיוחד בתקופה האחרונה.
דבר שהבנתי במהלך העשייה בתערוכה זו, הוא שרוב הדימויים בהם בחרתי עוסקים וקשורים לאבי. רק בסיום העבודה שלי הבנתי שלא סטיתי מהנושא אלא שם מצאתי אותו.
אם זה הכשלון והצלחה בקשר ביני לבין אבי , או הכישלון וההצלחה שלו עצמו בתעשיית המוזיקה.
בעבודת הוידאו בחרתי סרטונים שלי ושל אבי מנגנים על פסנתר בבית אחי. אני הראשונה שמנגנת בזמן שאבי מקשיב וכאשר אני טועה בתווים הוא מעיר לי (מה כל כך מסובך לך?).
אחר כך אבא שלי ממשיך את הנגינה לפני שהספקתי לנגן את התו האחרון, כאשר בהמשך ישנם דימויים אחרים הכוללים סרטוני וידאו מחדרי, סאונדים מהארכיון המשפחתי (כאשר שומעים את אבי מדבר איתי כשהייתי קטנה שמציין את הכישלון ביחסים בינינו) וכו׳.
לצד עבודת הוידאו מסגרתי את דף אי הקבלה שלי ללהקה צבאית.
בחרתי בנוסף לעשות דיוקן עצמי המשקף את נושא הייאוש שבחרתי.
חוסר הוודאות של כולנו | מעיין הולנדר
התערוכה שלי עוסקת בהתבגרות האישית שלי והמעבר שלי מתלמידת תיכון לבן אדם עצמאי בוגר, והחיפוש שלי אחר חברים שגם מרגישים כמוני כדי לא להרגיש לבד עם הרגשות המפחידים שמגיעים עם עזיבת בית הספר והחששות שכולם מרגישים אבל מדחיקים.
בהתחלה שהתחלנו לעבוד על העבודות גמר לא ממש היה לי רעיון או כיוון והייתי דיי אבודה בעניין.
לא רציתי לחפור עמוק מידי ברגשות שלי ומה שקורה לי באותה התקופה וגם בו-זמנית הדחקתי הרבה מהחרדות והרגשות שלי בלי לשים לב .
כעבור זמן החלטתי ללכת לפסיכולוגית שתעזור לי קצת עם הרגשות שלי . הבנתי הרבה על עצמי ולמה הייתי כל-כך חרדתית לגבי הסוף. הרבה בגלל חוסר הוודאות לאן אני ממשיכה, מה עם החברים שלי, מה המקצוע שלי לחיים ואיך יהיה לי בצבא. הבנתי עוד משהו, שלא רק שאני מרגישה את זה, אז התחלתי לחפש את זה אצל חברים שלי. רציתי להזדהות ולא להרגיש בודדה עם הרגשות שלי, ולכן החלטתי לעשות סירטון שמקבץ ביחד את כל החברים שלי והרגשות שלהם. אולי מה שהם אומרים לא נשמע רציני ונאמר קצת בצחוק, אבל זו עדיין דרך להזדהות .
