בשנות ה-2000 הגיעו לישראל עשרות אלפי פליטים .

הם היו מגיעים לגבול מצרים ואחרי טיפול קל היו מסיעים אותם באוטובוס ושמים אותם בגני משחקים בדרום תל אביב.

גן משחקים משמש למשחק של ילדים וכו ובדרום תל אביב הפכו אותו למקום מקלט של פליטים שאין להם איפה לישון, בבית.

החלטתי לקחת תמונות של פליטים שישנים בגני משחקים לצד ילדים שמשחקים / נהנים זמן שפליטים ישנים שם בלי בית / קורת גג מעליהם.

תחושה : עצב

מסר: צריך לתת לפליטים להרגיש כמו בבית שלא יזרקו אותם לרחובות

במסגרת השירות הצבאי במדינה חיילים נשלחים להתנדבויות שונות ובין היתר להתנדבויות עם פליטים.

לאור פנייה לצה״ל על התנדבות מסוג זה נמסר מטעם הצבא כי צהל אינו מביע דעה פוליטית ב״סוגיית הפליטים״. לעומת זאת, בצד השני של המדינה, על גבול מצריים, פליטים ניסו לעבור את הגדר ולהסתנן לישראל עד לשנת 2012. בשנת 2012 הגבול שהיה גדר הוחלף לחומה כדי למנוע כניסת מסתננים. בעבר, צה״ל מנע כניסה של מסתננים ואף עצר פעילים שניסו להגיע אל הגבול כדי לעזור להם, להביא להם מזון ושתייה.

בחרתי להראות את הצד של הצבא לסוגיית הפליטים משני הכיוונים.בחרתי בתמונות משני האירועים גם בדרום הארץ וגם מהפעילויות השונות כדי להדגיש את השוני.

המסר שלי הוא הפער בין מדיניות צה״ל בנוגע לפליטים בגבול, והפעילות הפיזית שקורית בשטח, לעומת ההתנדבויות השונות שכוללות פליטים וחיילים. יש הבדל גדול ביחס האנושי בין האנשים שנמצאים בגבול ומונעים מהם להכנס לבין הפעילויות שנקבעות כדי לעזור לפליטים.

העבודה שלי עוסקת בין המציאות לסטרואיטיפ על הפליטים בישראל.

בישראל חיים כ-28 אלף פליטים שברחו כדי לחפש מקלט מהדברים המתרחשים בארץ מוצאם כמו מלחמה, או גורמים אחרים שמאיימים על חייהם. הפליטים מחפשים מקלט עבורם ועבור משפחותיהם בגלל סיבות ששמו את חייהם בסכנה ומנעו מהם לחיות בארץ מוצאם. רוב הישראלים חושבים שהפליטים עשו את המסע לארץ ישראל רק כדי לקבל עבודה טובה יותר, עם שכר גבוה יותר ממה שהייתה להם בארץ המוצא שלהם.

העבודה שלי היא על המציאות של הפליטים, הדברים שהם עוברים בדרך, והסיבות שלהם לבריחה לעומת דעות הקיצון, הסטריאוטיפים והשמועות המופצות עליהם בארץ.

המסר שלי הוא לעורר יותר חמלה כלפי הפליטים ולהבהיר שיש פער בין מה שחושבים לבין מה שבאמת קורה .

בשנת 1977 נאספה בים קבוצת פליטים וייטנאמים על ידי האוניה "יובלי" שהייתה בבעלות ישראלית, ראש הממשלה דאז, מנחם בגין החליט לקלוט את הפליטים ולתת להם אזרחות ישראלית. שנתיים לאחר מכן הגיעו כמה קבוצות פליטים וייטנאמים, ובסך הכל נקלטו בישראל כשבע מאות פליטים. לעומת זאת בשנת 2012 כ 35 שנים לאחר קליטת הפליטים הווייטנאמים, ח"כ מירי רגב הגיעה להפגנה נגד קליטת הפליטים שהגיעו מסודן ואריתריאה, החיים בדרום תל אביב ואמרה במסגרת הפגנה בדרום תל אביב כי "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו".

בעבודה בחרתי להציג את הפערים שבהתייחסות של ממשלות ישראל אז והיום. חיברתי בין תמונה של מירי רגב בהפגנה נגד פליטים ולידה כותרת מעיתון שיצא בשנת 1977 המתאר את פעולתו של בגין עם קליטת הפליטים ומנגד תמונה של בגין נואם ולידו ציטוט של מירי רגב בהפגנה נגד פליטים העבודה היא עבודה סימטרית שמבקשת מהצופה לעשות השוואה בין שתי התמונות. העבודה השנייה מציגה שני ילדים פליטים מהתקופות השונות של הגעת פליטים לישראל. באחת רואים ילדים מויאטנם ובשנייה ילד שהגיע מסודן/אריתריאה. העבודה מראה לצופה ששלושת הילדים נראים חמודים באותה מידה אך היחס אליהם שונה .

המסר שרציתי להעביר הוא שפעם המדיניות הייתה שונה וצריך לבחון כל דבר!

העבודה שלי באה להעביר את שני הצדדים של ישראל בנוגע לפליטים. מצד אחד, חיילי ישראל שמטפלים ודואגים לבריאותם של הפליטים. אהרון, משרת במילואים על גבול ישראל מצריים, כתב כי הגיעו כ-13 פליטים שהגיעו קופאים מקור, יחפים, גוועים בצמא, חלק מהם היו בתחתוניהם בלבד. חיילי צה"ל דאגו להם, נתנו להם משהו ללבוש, משהו חם לשתות, טיפלו בפצעים שלהם. מהצד השני, רואים את אזרחי ישראל מפגינים נגד התנהלות ישראל בנוגע לפליטים.

בחרתי להראות את הצד הטוב של ישראל וההתייחסות ההומנית בנוגע לפליטים. רוב הדברים שלמדנו השנה לגבי איך ישראל מתמודדת עם הפליטים האירו את מדינת ישראל באור לא כל כך טוב. בעבודה שלי רואים איך ישראל, הצבא, שאמור להילחם ב"פולשים", מטפל ודואג לפליטים. הפליטים באים לגבול שבורים ופצועים והצבא שלנו מטפל בהם ונותן להם את העזרה הרפואית שהם זקוקים לה. מצד שני יש את אזרחי ישראל שמפגינים נגד ההתנהלות של המדינה.

המסר שלי: להראות את ההתייחסות ההומנית של מדינת ישראל בקשר לפליטים.

בישראל 31,547 פליטים שאין להם זכויות בריאות כמו ליתר האזרחים.

במהלך הקורונה המצב הבריאותי והכלכלי של רוב הפליטי בישראל הידרדר. הסיבות לכך נוגעות ל כל שאין לאף אחד מהם ביטוח רפואי, כמו כן תנאי המחיה שלהם לא מאפשרים תנאי בידוד. בעיות נוספות שנוצרו בעקבות הקורונה, כ–85% ממבקשי המקלט בתל אביב מדווחים על אי־ביטחון תזונתי, ובנוסף מדינות רבות בעולם סגרו את גבולותיהן ועקב כך, נמנעת האפשרות לכניסתם של פליטים.

בעבודה שלי לקחתי תמונות מכתבות שמדברות על ההשפעה של הקורונה בקרב הפליטים, ואחרי שהיה לי מאגר של תמונות חיברתי את הפליטים לתמונה אחת שבא הם מחכים לבדיקת קורונה, והמטרה של זה היא להציג את המצב הבריאותי של אותם פליטים, שכן נתנו להם בדיקת קורונה אבל מה עם המצב הבריאותי שלהם בלי קשר לקורונה.

התחושה שאני רוצה להעביר היא תחושה של אמפתיות ובלבול כלפי אותם פליטים בתמונה.

המסר: ההתעלמות הקיימת בקורונה הקצינה!

נכון לאוקטובר 2020, במדינת ישראל חיים כ-31,012 מבקשי מקלט: 92% מהם מאריתריאה או מסודן. הם מתמודדים עם מציאות קשה והפרה של זכויות אדם: אף שהם שוהים כאן כחוק ובידם אשרת שהייה ממשרד הפנים, מדינת ישראל עדיין רואה בהם "מסתננים".

בעקבות המצב, פליטים וישראלים תל אביבים הקימו הפגנה בדרום תל אביב להעלאת מודעות הפליטים בישראל ועל מנת אפשור מגורים בישראל. הם גם מפגינים למען השיווין והזכויות שצריכות להינתן להם, בדיוק כמו כולם.

אז למה לא מקדישים לפליטים רגע מחשבה? במיוחד לאור המסעות הקשים והסיפורים המעניינים אך מזעזעים עד תדהמה.

בחרתי ברקע צהוב מכיוון שהצבע בולט לעין, בשביל להעלות את המודעות לפליטים בארץ ובעולם. בנוסף, בחרתי תמונות של פליטים מפגינים בשלטים. המשפטים בשלטים עוררו בי מחשבות כמו: "האם זה עניין של חיים ומוות?". חיברתי בין תמונות שונות מהפגנות שונות בדרום תל אביב, אלה שהמשפטים הכי זעזעו אותי ותפסו לי את העין.

המסר של העבודה לעורר מודעות להפגנות פליטים במדינת ישראל.

מחסני ילדים הם "גנים" פיראטיים בדרום תל אביב לילדי פליטים הוקמו כדי לעזור לפליטים לא חוקיים שעובדים כל היום ולהעסיק את ילדיהם בשעות היום עד שעות הלילה המאוחרות, מחסני הילדים הם חדרים קטנים וצפופים שמכילים עשרות ילדים בתנאי הזנחה, ה"גננות" עסוקות מאוד בטיפול הילדים במשך היום ולא יכולות להתרכז בכל ילד, לכן הרבה פעמים פעוטות נפצעו או נהרגו במחסנים.

רוב מחסני הילדים נסגרו עד היום אבל עדיין מעטים מהם פועלים מתחת לרדאר. (אפריל 2015 -מרץ 2019) החלטת הממשלה מקצה סך של 14 מיליון ש""ח לשנה לטובת תגבור שירותי תמיכה וטיפול בתינוקות של זרים חסרי מעמד אזרחי בישראל בתל אביב-יפו, כמעט שלוש שנים אחרי קבלת ההחלטה, ניתן מענה רק ל-16% מהם ונוצל פחות מ-6.5% מהתקציב שהוקצה לטיפול בנושא. יתר הילדים עדיין ממתינים לפתרון ונמצאים במחסני ילדים שמתחזים ל"בייביסיטרים". נכון למרץ 2018, ניתן מענה ל-417 ילדים בלבד. הצפיפות הלא אסתטית מהתמונות של מחסני ילדים משכה אותי ליצירת קולא'ז מבולגן ועמוס כדי להמחיש את החנק והצפיפות במחסני הילדים.

מסר : כאוס שנבע מהזנחה ואי צדק לאנשים השקופים בישראל.

נושא העבודה שלי ניצול בישראל של פליטים בעבודות שחורות, בשכר מינימום ועבודות שכמעט לא מכבדות את בעליהן. אם הפליט לא מסכים יש גם סיכוי שהמעביד שלו ילשין עליו כי הוא "מסתנן" והלשנה כזאת תשלח אותו לכלא ואז חזרה למקום ממנו הוא בא.

הכנתי את העבודה בצורת משולש כדי להראות את מי "הטופ של הטופ" ומי "סתם עבד שחור שהחיים שלו לא שווים אגורה".

לקחתי השראה מ"פרמידת המזון" כי זה אייקון ברור לכולם. אני רוצה שהצופים ירגישו אי נוחות - שלא יוכלו להתעלם מההתיחסות לפליטים ויחשבו מה אפשר לעשות.

כיום בישראל חיים 31,547 פליטים. רובם גרים בדרום תל אביב ובדרום הארץ.

בשנים 2013,2017 מדינת ישראל הוציאה תוכניות לגירוש הפליטים אך זה תמיד נעצר בעקבות החלטות בג"צ. כתגובה למדיניות זו מתקיימות הפגנות בישראל של מגוון אוכלוסיות כמו הפליטים עצמם, ואזרחי ישראל לדוגמא (ילדים, ניצולי שואה, תושבי דרום תל אביב ועוד). ההפגנות קוראות למתן זכויות לפליטים ונגד הגירוש.

הנושא של העבודה שלי היא עבודה של מבקשי המקלט בישראל. רובם עובדים בעבודות ''שחורות'' כמו: מנקי רחובות, שוטפי כלים או שוטפי רצפות ויש אולי אחוזים בודדים שעובדים בעבודות שהם ההפך הגמור מעבודות אלו. רק שליש ממבקשי המקלט משתכרים יותר מ-9000 אלף שקל בחודש וכל השאר מרווחים מתחת לשכר מינימום. לפי מקורות המידע שקראתי הבנתי שמבקשי מקלט בישראל לא זכאים לקבל דמי אבטלה או פיצויים בעקבות פיטורים (2017). מה שבחרתי לעשות בקולאז זה לקחת את הדוגמנית כי המקצוע שלה שונה - מקצוע שכולם היו רוצים להגיע אליו. זהו מקצוע שמרוויחים בו הרבה כסף וכל ילדה, אפילו ישראלית, הייתה רוצה להיות דוגמנית מצליחה. למרות כל זה החיים שלה עדיין קשים מאוד והיא עדיין מוגדרת בתור כמבקשת מקלט והמעמד שלה בארץ לא בטוח.

לקחתי את התמונת של הפליטים עם ה"עבודה השחורה" ושמתי אותם בקטן כדי להראות שהם עובדים ב"עבודות שחורות" והיא עובדת בעבודה שהם הכי היו רוצים להגיע אליה במקום לנקות רחובות או לשטוף כלים. אני מנסה להעביר תחושה של תקווה כי לא כל הפליטים עובדים בתור מנקי רחובות והם יכולים להגיע הרבה יותר רחוק מזה כמו הדוגמנית והם יכולים לשאוף להגיע לעבודה הרבה יותר טובה.

המסר שאני מנסה להעביר הוא שלעולם אסור לאבד תקווה ותמיד חייב לשאוף קדימה ולנסות תמיד להגיע הכי רחוק ולהצליח בחיים גם עם קשה מאוד לפעמים.

העבודה שלי עוסקת בעבודות שפליטים עובדים בהן, לאילו ענפי עבודה הם חיוניים, ולמה לא כדאי לגרש אותם, מעבר לסוגיית זכויות האדם והרצון של הפליטים בביטחון.

בישראל חיים היום כ-35,000 מבקשי מקלט, לפי הערכות כ-10,000 מהם עובדים בתחום הניקיון, 2,500 עובדים בתחום הבנייה, ובענף המסעדנות כ-10,000 מבקשי מקלט.שיעור האבטלה אצל מבקשי המקלט הוא מאוד נמוך-כ4% (TheMarker 09.02.18)

בעבודה שלי בחרתי לקחת תמונות של מבקשי מקלט בזמן העבודה שלהם, ולקחת תמונות מכל מגוון העבודות שבהם הפליטים עובדים. לאחר מכן חיברתי בין כל התמונות ככה שירכיבו אדם אחד שמראה את כל העבודות בהן הפליטים עובדים, וכך לגרום לאנשים להבין שמבקשי המקלט עוזרים לנו ובלעדיהם יש דברים (בעיקר בתחום הניקיון) שלא יכלו להתקיים כמו שצריך.

המסר שרציתי להעביר הוא שאנחנו צריכים להתחיל לראות את מבקשי מקלט כבני אדם ולא רק בתור אנשים שעובדים בשבילנו.

החל משנות ה-90 של המאה ה-20 הגיעו לישראל גלים של פליטים מאפריקה (בעיקר מסודן ומאריתריאה). חלק מהמסתננים שהגיעו לישראל מאפריקה הם מהגרי עבודה שהגיעו במטרה לשפר את שכרם ואת איכות חייהם. טרם בניית הגדר בגבול ישראל-מצרים, ההסתננות לישראל התאפשרה בעיקר בשל העדר מכשול של ממש שם.

כיום בארץ יש 28 אלף מבקשי מקלט כ- 14 אלף מבין מבקשי המקלט מתגוררים בדרום תל אביב. השאר מתגוררים, בריכוזים נמוכים באופן משמעותי, בעיקר בערים: אשדוד, אילת, בני ברק, פתח תקווה ירושלים ובאר שבע.עיסוק בולט של המסתננים הוא עבודות במלונות, בפרט באילת.

בחרתי בנושא זה כי לרוב מדברים על כך שיש פליטים ושהם רוצים לחיות בארץ אבל לא מדברים על איפה הם גרים והאם יש גם משפחות.

המסר שרציתי להעביר הוא איך הם היו רוצים שהחיים שלהם ושל המשפחות שלהם יראו, ואיזה עתיד רוצים שיהיה לילדיהם. התחושה שאמורה לעבור היא עצב בגלל איך שהם חיים והדברים שהם ומשפחותיהם צריכים להתמודד איתם.

העבודה עוסקת במבקשי מקלט בישראל, שנדרשים לבקש אישור כל הזמן ממשרד הפנים להאריך את השהות שלהם בארץ. הם חיים בארץ ישראל בחוסר ביטחון ובתחושה שכל הזמן יכולים לגרש אותם. בנוסף, את חלקם כלאו במתקן חולות עד בירור מעמדם ו/או הרחקה מישראל. מתקן החולות נסגר ב-14 במרץ 2018 לפי החלטת הממשלה שהתקבלה בנובמבר 2017.

בחרתי להראות תור של אנשים שמחכים שיאריכו להם את השהות בארץ. הם חיים בחוסר ידיעה ובחוסר ביטחון למרות העובדה שהם הגיעו לארץ ממצוקה שחוו. בהתחלה החלטתי לשים פליט ליד עמוד עם מבט מתוסכל ומבוהל כדי להעביר יותר את התחושה של המצוקה שלהם.לאחר מכן, יש שם אנשים מחכים ואנשים מיואשים. למעלה, שמתי ילדים שכתוב להם על החולצה:" אל תגרשו אותי" ומתחתם יש מטריה הפוכה שמחברת ביניהם. מטריה הוא פריט שמגן עלינו מהגשם, והפכתי אותו כי הם חיים ללא הגנה. בעבודה, אני מנסה להעביר תחושה של חוסר ביטחון ובלבול, מכיוון שהפליטים חיים בצורה כזאת ומרגישים ככה.

המסר שלי הוא שהפליטים הגיעו ממצוקה כלשהי וחלקם לא זוכים להגנה, אלא שמים אותם במתקן חולות שזה בעצם כלא. חלקם חיים כל הזמן בפחד שיגרשו אותם, רוב מדינת ישראל לא מוכנה לעשות הרבה בשבילם. הפליטים הם לא פושעים.

בשנת ב-12 בדצמבר 2013, נפתח מתקן כליאה חולות שבו היו 3,360 שוהים. חלק מהבעייתיות במתקן היה עצם הכליאה של אנשים ובין היתר גם התנאים הפיזיים הירודים. הפליטים הגיעו לארץ באופן לא חוקי וזה מקשה עליהם למצוא את המקום שלהם. כשהפליטים רוצים לצאת מהמדינה הם צריכים לקחת בחשבון שהם צריכים מדינה שכן תסכים לקבל אותם אליה.

בחרתי להראות בקולאז את הכליאה של הפליטים, הפגנות שאנשים מפגינים בעד הפליטים ומנסים להעביר את המסר של זכויות אדם שכולם שווים וצריך להתייחס לכולם באופן שווה.

התחושה שאני רוצה להוציא מהקולאז זה לחץ בין האנשים ואת המצוקה שהם נמצאים בה.